<h1>חוקות הדיינים סימן ס"ט</h1>
<h2>דף מה.</h2>
מי שהוא חשוד על השבועה ונתחייב שבועת התורה כדי לפטור עצמו את שכנגדו נשבע ונוטל כיצד הרי שנשבע לשקר שבועת העדות או שבועת שוא או כל מי שהוא רגיל להוציא שם שמים לבטלה ה"ז פסול לעדות ואין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועת היסת כך מפורש בשבועות בפ' כל הנשבעין וכ"כ רש"י ז"ל ורבי' יעקב ז"ל וכן כל הפסול לעדות משום עבירה שעשה בין פסלנות של תורה כגון מלוי בריבית וגזלנין ואוכלי נבילות וטריפות בין פסלנות של דבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועת היסת ואעפ"י שרצה התובע (לישבע) [להשביעו] אין שומעין לו כמ"ש למעלה והטעם דמשחקי בקוביא ומפריחי יונים שהם פסולים משום שאין להם מלאכה אחרת וכיון שאין מתעסקין בישובו של עולם הרי הם פסולים אבל אם יש להם מלאכה אחרת [כשרים] כיון שהם עוסקין בישובו של עולם וכל אלו שאמרנו שהם פסולים ואין משביעין אותם שום שבועה אלא את שכנגדו נשבע בנק"ח ונוטל מה שתובע ממנו דוקא כשהתרו בו בפני שנים קודם שעבר אותה עבירה או קודם שנשבע לשקר אבל אם לא התרו בו אינו פסול ולא אמרינן את שכנגדו נשבע ונוטל אלא ודאי משביעין אותו ונפטר מפני שיכול לומר שוגג הייתי וכיון שלא עשאו במזיד ה"ז כשר לכל דבר כ"כ מורי תמ"ך בחידושיו בפ' כל הנשבעין אבל ר"מ ז"ל כתב בהלכות עדות (בפי"א) [בפי"ב ה"א] כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו ב' עדים שעשה עבירה פ' אעפ"י שלא התרו בו (שהרי אינו) [ואינו] לוקה ה"ז פסול לעדות בד"א כשעבר על דברים שפשטו בישראל שהם עבירה כגון שנשבע לשקר או לשוא או גנב או גזל או אכל נבילה וטריפה וכיוצא בזה אבל אם ראוהו עדים על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזכירו ואח"ך נפסל כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שהוא חילול שבת וכן בכל כיוצא בזה דכללו של דבר כל עבירה שהדברים נראים לעדים שזה יודע שהוא עבירה ועבר בזדון אעפ"י שלא התרו בו ה"ז פסול לעדות והוא חשוד על השבועה ואינו לוקה וכל הפסולין שאמרנו אם יש עדים שעשה תשובה או שלקה ה"ז כשר לעדות ומשביעין אותו ואם התובע והנתבע הם חשודים על השבועה חזרה שבועה למחויב לה דהיינו לנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כן דעת רי"ף ור"מ ז"ל ויש מי שאומר דחולקין אותה מלוה, וכתב בעל המאור ז"ל דכל חשוד שהוא מן הנשבעין ונוטלין אם הוא מאותם שהיה דינם מן התורה ליטול בלא שבועה וחכמים תקנו עליהם שבועה כגון הפוגם את שטרו או כגון שבא עד א' ואמר שטר זה פרוע הוא או כגון שבא ליפרע שלא בפני לוה כגון שהוא חשוד ויש בידו שטר מקויים נוטלין בלא שבועה וה"ה החנוני על פנקסו שהרי דינו מן התורה ליטול בלא שבועה חוץ מחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים שנתבטל שטרו לגמרי (והרי הוא) [והיינו] דמת לוה בחיי מלוה ואח"ך מת מלוה (בחיי לוה) דזו השבועה (שהרי) [ש]חייב המלוה לישבע בפני לוה ששטר זה אינו פרוע אינו יכול להורישו לבניו מפני שבניו אינם יכולים לישבע זו השבועה מפני שהם אינם יודעים אם הוא פרוע אם לאו אבל [אם] זה החשוד הוא [מאותם] שלא היה דינם מן התורה ליטול כלום וחכמים הקלו עליו בשבועה כגון שכיר או רגיל או כל הדומין להם אם הוא חשוד ה"ז לא ישבע ולא יטול כלום וילך לו בפחי נפש, אבל ה"ר יונה כתב דלגבי שכיר אינו כן (בשבועה) [דשבועה] זו שתקנו עליו חכמים היא חומרה גדולה דמן הדין היה לו ליטול בלא שבועה כיון שהטעם הוא משום דבעל הבית הוא טרוד בפועליו והלכך כיון שאינו יכול לשבע נוטל בלא שבועה והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי וכן נראה ודאי שהוא עיקר. ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין ושבועתו היא מתקנת חז"ל כגון האומר לחנוני תן לי בדינר פירות ובעל הבית אמר שכבר נתן לו הדינר וחנוני אומר שעדיין לא נתנו לו דאמרינן נשבע בעל הבית בנק"ח שכבר נתנו לו ונפטר אם חשוד אותו בה"ב אינו נשבע ואינו משלם. וה"ה לשבועת היסת ולא אמרינן את שכנגדו נשבע ונוטל, ואם חשוד מי שעליו השבועה מד' שומרים כיון שהתובע ג"כ אינו יכול לישבע וליטול כיון שאינו יודע אם הוא אמת כגון שהוא טוען השומר שנגנב או שנאבד או נאנס אותו דבר שהוא שומר הרי הוא בדין אם היו שניהם חשודים כמ"ש למעלה, אבל רי"ף ז"ל כתב בתשובת שאלה שהפוגם שטרו והוא חשוד תחזור שבועתו לשבועת היסת, ויש מי שהביא ראיה מן הגמ' שאינו כן כמו שאמרנו.
